מיכל היימן: סימני פיסוק         ?
אוצרת: סמדר שפי


קו ארוך, שבקצהו סימן שאלה. תמיהה, שלפניה רִיק, מחיקה, או סימון של תדר מתמשך אינסופי – מעבר לטווח השמיעה הרוֹוח. קשב למה שלא נאמר, שהודחק או הושתק או נלחש מאפיין את האמנות של מיכל היימן לאורך השנים.

התערוכה עוקבת אחר מערכת היחסים בין גוף, טקסט ואובייקט, העוברת כחוט השני ביצירתה של היימן למעלה מארבעה עשורים. יחסים מיוחדים אלו יוצרים חלל וזמן בעלי חוקיות פנימית: מקומות, זיכרונות או חלומות, שאינם כבולים למהותם הפיזית, וזמן שאינו לינארי. החוקיות האלטרנטיבית מאפשרת עיסוק בטראומה והתבוננות ביקורתית. באמצעות ארכיון החומר שצברה היימן מתפענחים מחדש סיפורים ורגעים ומתערערות תפיסות הגמוניות.

חיפוש אחר נקודות אחיזה, יחסי גוף-אובייקט בלתי פתורים ותדר, שנדמה ככזה החורג מטווח השמיעה – כל אלה נוכחים כבר בעבודה המוקדמת בתערוכה, דיוקן עצמי עם מצלמה ודלת מ־1979, שבה מרכיב פרפורמטיבי בולט, ובמבט ראשון נדמית כאילו תועדה בה תפאורה. הזמן בתצלום נותר עמום, רגע שהגוף עצמו שכח.

סדרת הסקנוגרמות של שדרות הספרים עשויה בטכניקה שפיתחה היימן: סריקות, הנעשות בעת שהיא מתכסה בבד שחור, רוכנת מעל סורק ונעה עם תנועת הסורק, תוך שהיא אוחזת בשִדרת ספר. הכניסה תחת בד שחור מאזכרת את פעולתם של צלמים במאה ה־19. יצירת החציצה מן העולם בעת התגבשות הדימוי היא חזרה למחוזות טקסיים, בין אמנות למסתורין. לצד שדרת הספר הנסרק מבליחים חלקי גוף של היימן, יד או קטע פנים – כך שנוצר מגע בין הגוף לאובייקט. הסקנוגרמות מזכירות ניסיונות מראשית הצילום להוכיח את קיומן של רוחות רפאים. גופי הידע – הספרים – נותרים חתומים.

טראומה, הנחוות שוב ושוב בבועת זמן מעגלית, נוכחת במיצב דיוקן עצמי, מקלט (השמלה, 1855–2025),2017, ובסרטים הקצרים מחפשות את סופיה, 25-2024, ומחפשות את לואיזה, 2023-25. בעשור האחרון התמקדה היימן במחקר אודות נשים, חלקן מזוהות ורובן אנונימיות, רבות מהן אושפזו בכפייה במאות ה־17 עד ה־20 בבתי מחסה באירופה ובארצות הברית. בשני הסרטים מופיע ונעלם קו ארוך, שבקצהו סימן שאלה. הסרטים הם מסע לשיממון שבו חיו הדמויות, למצב שבו הפכו לזרות בנפשן.

עשרים ושתיים עבודות – כמספר האותיות בשפה העברית – מהוות תערוכה שהיא טקסט מורכב. המפה הוא שמה של עבודה מ־1994. כאן המפה היא גב תמונה מודפסת, שנתלשה מאלבום. מה שנדמה כמפה אינו אלא כתם שחור – ריק, כמו הקו שלפני סימן השאלה.